בתקופה בה גילה מיכאל מוזס-שוורץ את הפארילן לקראת סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, היתה תעשיית הפלסטיק צעירה וצומחת, וחיפשה יציבות תרמית טובה יותר בפולימרים חדשים פוטנציאליים ומבטיחים. התצפיות של מוזס-שוורץ היוו מקור השראה למחקרים נוספים שנערכו במעבדות תעשייתיות רבות, כולל זו של חברת התעשיות הכימיקליות הבריטית (I.C.I), והמעבדות של חברות DuPont, Kellogg ו- Polaroid בארה"ב.

כמה שנים מאוחר יותר, הציע וויליאם פרנקלין גורהם מתאגיד הכימיקלים האמריקני Union Carbide להשתמש בדימר היציב מאוד של p-xylylene, di-p-xylylene (DPX), או paracyclophane, כחומר הזנה לפולימריזציה תעשייתית של אדי שיקוע (VDP) לצורך ייצור של PPX. גורהם הדגים כיצד ניתן לייצר את התוצר התגובתי מה-DPX, ייצור כמותי ובתצורה טהורה, בתנאים מתונים יותר מאלה הנדרשים לייצורו מ-p-xylene. יתרון נוסף בהצעתו של גורהם היה היעדר תוצרי הלוואי שהם חלק מהצעה גאזית, ומאפיין של ייצור p-xylylene בכל האמצעים האחרים שהיו ידועים בעת ההיא.

הבעייתיות בהצעתו של גורהם הייתה נעוצה בכך ש-DPX  היה לא יותר מאשר קוריוז מעורר סקרנות באותה העת. הוא בודד כמזהם בעור הנחש של שוורץ, וכמויות זעירות שלו בלבד היו זמינות לטובת ביצוע אפיון שלו בשנת 1949. המבנה המיוחד שלו, המתוח בצורה מוזרה, עורר את סקרנותה של הקהילה האקדמית, ועד מהרה דווח כי לבעיית הסינתזה שלו באמצעים קונבנציונליים יותר נמצא פתרון – זה קרה בשנת 1951 במעבדה בראשות דונלד קראם (חתן פרס נובל, 1988) באוניברסיטת U.C.L.A. ועדיין, עבודה רבה נותרה לעשות ב-Union Carbide  לפני שהצעתו של גורהם תוכל להישקל בכלל כתהליך בר-קיימא מבחינה מסחרית.